חוק הירושה מאפשר למצווה לקבוע בצוואתו תנאים שונים לגבי אופן הורשת עזבונו.
"יורש על תנאי מפסיק" הינו הסדר הורשה שקבוע בסעיף 44 לחוק הירושה, ואשר קובע שהמצווה רשאי לקבוע בצוואתו הוראה לפיה יורש כלשהו יזכה בעזבון המצווה, אולם הוא יחדל מלזכות בעזבונו כאשר יתקיים תנאי מסויים או שיגיע מועד כלשהו. כלומר, המשמעות של תנאי מפסיק הינה שהצוואה מזכה את פלוני כיורש, אך גם קובעת שזכותו תפקע אם יקרה דבר מסוים או יגיע מועד כלשהו.
לדוגמא, המצווה רשאי לקבוע בצוואתו שהוא מוריש את דירתו לבנו, בתנאי שבנו יאפשר לבת זוגו של המצווה לגור בדירה כל ימי חייה.
וכך קובע סעיף 44 לחוק הירושה:
"44. יורש על תנאי מפסיק
(א) המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד.
(ב) לא קבע המצווה מי יזכה בהתקיים התנאי או בהגיע המועד, יזכו יורשיו על-פי דין כיורשים אחרי אותו יורש בהתאם להוראות סעיף 42."
עם זאת, יש לשים לב שהמחוקק גם מגביל את אפשרותו של המצווה לקבוע את התנאי המפסיק. סעיף 38(א) לחוק הירושה קובע שאם התנאי הינו בלתי חוקי, או בלתי מוסרי, או בלתי אפשרי, אזי התנאי יהיה בטל, אולם אין בביטול התנאי כדי לבטל את הזכיה שהייתה מותנית בו.
מה קורה אם התנאי המפסיק מתקיים
אם המצווה קבע בצוואתו "יורש על תנאי מפסיק" לגבי יורש מסויים, והתנאי המפסיק התקיים, יחול סעיף 44(ב) לחוק הירושה, שקובע " לא קבע המצווה מי יזכה בהתקיים התנאי או בהגיע המועד, יזכו יורשיו על-פי דין כיורשים אחרי אותו יורש בהתאם להוראות סעיף 42".
כלומר, יש לבדוק בנוסח הצוואה האם המצווה צפה מראש את האפשרות שהתנאי המפסיק יתקיים ולקח אותה בחשבון באופן לפיו הוא קבע בצוואתו גם יורש חליפי שיזכה בעזבונו במקרה כזה. במידה שהמצווה לא קבע יורש חליפי בנוסף ליוש על תנאי מפסיק, יזכו בעזבונו היורשים לפי הדין כאמור בחוק הירושה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 42 חוק שדן בהסדר של "יורש במקום יורש".
מה דינו של תנאי מפסיק שמכיל תניית סילוקין
ישנם מקרים בהם המצווה קובע בצוואתו "יורש על תנאי מפסיק" ותנאי מפסיק שמכיל תניית סילוקין. תניית סילוקין הינה תניה שבה המצווה שיורש פלוני יהיה זכאי לרשת חלק מסויים מצוואתו, אולם במידה שהוא יתנגד לצוואתו, אזי הוא יסולק ממנה ולא יהיה רשאי לרשת אותו לחלוטין. כלומר, מדובר בהוראה שמנשלת מהצוואה את מי שיתנגד לקיומה.
בפסק הדין של בית המשפט העליון בתיק ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרתה קליין, נדונה השאלה האם תניית סילוקין הינו תניה שנוגדת את תקנת הציבור ועל כן אין לקיימה, או לאו. שאלה זו עוסקת למעשה במתח שבין עקרון כיבוד רצונו של המצווה לצד זכות הגישה לערכאות.
תיק זה עסק בשתי אחיות בשם יהודית ומרתה שהיו מסוכסכות ביניהן במשך שנים רבות.
אמן של האחיות ערכה שתי צוואות, אחת בשנת 1976 והשניה בשנת 1981.
במסגרת הצוואה הראשונה, קבעה האם שעזבונה יחולק שווה בשווה בין שתי בנותיה.
אולם, במסגרת הצוואה השניה, האם ביטלה את הצוואה הראשונה וקבעה שהיא מעניקה לבתה מרתה חלק יותר גדול בעזבונה מאשר לבתה יהודית. בנוסף לביטול הצוואה הראשונה, קבעה האם תנאי מפסיק שהכיל תניית סילוקין מפורשת כנגד בתה יהודית, וזאת בנוסח הבא: "אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעזבוני. במקרה הזה בתי קליין מרתה תהיה היורשת היחידה והכללית שלי".
לאחר מות האם בשנת 1983, הגישה הבת מרתה בקשה לקבלת צו קיום צוואה לגבי הצוואה השניה. אולם, יהודית הגישה התנגדות לצוואה, בטענה שמרתה השפיעה באופן בלתי הוגן על אמן כדי שהיא תשנה את צוואתה לטובתה, ועל כן יש לפסול את הצוואה השניה.
כתוצאה מעצם הגשת ההתנגדות על ידי יהודית, התעוררה השאלה האם יש להפעיל נגדה את תניית הסילוקין שנקבעה בצוואה, ולנשל את יהודית מעזבון האם.
דעת הרוב של פסק הדין קבעה שיש להבדיל בין שני מצבים במקרה כזה וזאת לפי טיב ההתנגדות ומהותה:
- אם מדובר בהתנגדות שמבוססת על עילה סבירה ותום לב – אזי יש לאכוף את תניית הסילוקין, ובמקרה כזה היורש שהגיש את ההתנגדות יפסיד את חלקו לפי הצוואה. ההתנגדות יכולה להיות לגיטימית, גם אם בית המשפט דחה אותה בדיעבד.
- אם מדובר בהתנגדות שאינה מבוססת על עילה סבירה ותום לב – אזי אין לאכוף את תניית הסילוקין, מאחר שמדובר בתנייה שמנוגדת לתקנת הציבור. במקרה כזה עצם הגשת ההתנגדות לא תפעיל את התניה ולא תביא לסילוקו של היורש שהגיש את ההתנגדות מחלקו לפי הצוואה.
משמעות הלכת אנגלמן הינה שיש לאכוף את תניית הסילוקין במידה שההתנגדות הוגשה ממניעים פסולים ובחוסר תום לב. לעומת זאת, אם ההתנגדות הוגשה בתום לב ומטעמים ממשיים, אין לאכוף את תניית הסילוקין. אבחנה זו תרתיע מתנגדים שמלהגיש התנגדות סרק, ומצד שני תאפשר למתנגדים שיש להם התנגדות ממשית לפנות לבית המשפט ולמנוע מתן צווי קיום לצוואות שאינן משקפות את רצונו האמיתי של המצווה.