קבילות ראיות מחוקר פרטי בהליכי גירושין – בין גילוי האמת לזכות לפרטיות

במאמר זה נעסוק בדיון הנוגע לסוגיה העוסקת בהצגת ראיות בבית המשפט לאחר שהתקבלו באמצעות חוקר פרטי.

הצגת ראיות שהושגו באמצעות חוקר פרטי בבית המשפט היא סוגיה מורכבת ורגישה, ועוסקת בשאלות של איזון בין זכות הצדק והאמת העובדתית, לבין שמירה על זכויות הפרט, פרטיות ודרכי פעולה חוקיות

נבחין בין הצדדים ונדון בעמדותיהם :

קבוצת התומכים בקבלת הראיות  כנגד קבוצת המתנגדים לקבלת הראיות.

עמדת התומכים בקבלת הראיות

התומכים מציגים שורה של טיעונים בעד קבלת ראיות שהושגו על-ידי חוקר פרטי גם אם ייתכן שהושגו תוך פגיעה מסוימת בפרטיות  כשהם מנמקים עמדתם ממספר טעמים והפעם נתמקד בטענתם בדבר גילוי האמת

גילוי האמת – ערך עליון בהליך השיפוטי

אחד העקרונות המרכזיים המנחים את מערכת המשפט הוא גילוי האמת – כלומר, לעשות כל שביכולתה כדי להבין מה באמת קרה, כדי להגיע להכרעה צודקת. זו הסיבה שבתי המשפט מסתמכים על ראיות, עדים, מסמכים ותיעוד – כדי לחשוף את האמת העובדתית שמאחורי הסכסוך או הטענות.

אבל מה קורה כאשר הראיה החשובה הזאת הושגה בדרך לא תקינה? למשל, על-ידי חוקר פרטי שעקב אחרי אדם בלי רשות, או צילם אותו במקום פרטי? האם הראיה הזאת תיפסל אוטומטית בגלל הדרך שבה היא הושגה?

כאן נכנסת לתמונה הלכת ברקי –
בפסק הדין בג"ץ 7357/95 ברקי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון שאין לפסול אוטומטית ראיה שנאספה בדרך לא חוקית או תוך פגיעה בפרטיות. במקום זה, נקבע שצריך לבצע "מבחן איזון".

מהו אותו "מבחן איזון"?

מדובר בבדיקה שמבצע השופט – מין שקילה של יתרונות וחסרונות – כדי להחליט אם נכון לקבל את הראיה או לא.

למשל:

• כמה חמורה הייתה הדרך שבה השיגו את הראיה?
• האם הראיה באמת חשובה להכרעה בתיק?
• האם היה אפשר להשיג אותה בדרך חוקית אחרת?
• האם קבלת הראיה תעודד אחרים להפר את החוק?

כך, ייתכנו מקרים שבסופו של דבר בית המשפט משתכנע שהצגת הראיה חיונית כדי לחשוף את האמת ולעשות צדק – הוא עשוי לאשר את הצגתה, גם אם ההשגה שלה הייתה בעייתית.

מדוע חשוב לבית המשפט להחיל מבחני  איזון כאשר הוא נדרש להכריע בין התנגשות בין זכיות כפי שראינו בסוגיית  קבילות ראיות שהתקבלו בניגוד לחוק ופגיעה בזכיות?

כאן חשוב להבין כי בית  המשפט לא עוסק רק בטפסים וחוקים, אלא גם במציאות החיים. לפעמים, הדרך שבה ראיה הושגה אולי לא הייתה מושלמת, אבל אם היא חושפת שקר מהותי, או אם היא מגנה על אדם שנעשה לו עוול – בית המשפט יעדיף לגלות את האמת ולפעול בהתאם, במקום לעצום עיניים ולפעול בצמצום אך ורק לפי הוראות החוק.

היינו יידרש לבחון כל מקרה לגופו ולאזן בין האינטרסים וכובד הפגיעה כפי שהוא עולה מתוך המקרה אליו הוא נדרש.

יחד עם זאת, יש גבולות – לא כל אמצעי כשר. אם ההפרה של הזכויות הייתה חמורה מדי, או אם ניתן היה להשיג את הראיה בצורה לגיטימית, בית המשפט עשוי לפסול את הראיה – גם אם היא "מפלילה" או מגלה משהו חשוב.

 

החקיקה הרלוונטית בישראל:

✅ חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, תשל"ב-1972

החוק מסדיר את פעילותם של חוקרים פרטיים, כולל כללים לגבי רישוי, אתיקה מקצועית, וסמכויות.

✅ חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981

מגן על הפרט מפני חדירה לא חוקית לחייו הפרטיים. הפרת החוק עשויה להוות גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית.

✅ דיני ראיות – קבילות לעומת משקל

במשפט הישראלי נהוג להבחין בין קבילות ראיה (האם מותר לקבלה לבית המשפט)

לבין משקלה – כמה משקל נותנים לה

אין כלל פסילה אוטומטית לראיה שהושגה שלא כדין, אך בית המשפט מפעיל מבחן איזון.

כעת נעבור לדון בעמדת הצדדים המתנגדים לקבלת הראיות שהושגו באמצעות חוקר פרטי  גם, ונבחן את טיעוניהם ביחס לחשיבות הזכות לפרטיות:

המתנגדים להצגת ראיות שהושגו באמצעות חוקר פרטי טוענים כי לעיתים קרובות, כי הדרך שבה מושגות אותן ראיות פוגעת בזכות יסוד חוקתית – הזכות לפרטיות, המעוגנת ב־חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 7, הקובע:

"כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".

הזכות לפרטיות נחשבת בישראל כאחת מהזכויות המרכזיות של אדם בחברה דמוקרטית. היא מגינה על מרחב החיים האישי והאינטימי של הפרט – הבית, ההתכתבויות, החיים האישיים – מפני חדירה חיצונית שלא כדין.

הפעלת חוקר פרטי– עלולה לחדור למרחב הפרטי ביותר של אדם: לעקוב אחריו, לצלם אותו ברגעים אינטימיים, להאזין לשיחות או לנסות לגשת למסמכים אישיים. פעולות כאלה אינן רק פוגעות בפרטיות – הן עשויות גם להוות עבירה פלילית או עוולה אזרחית, בהתאם לנסיבות.

לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א–1981, סעיף (2) :

"פגיעה בפרטיות היא בין השאר… צילום אדם כשהוא ברשות היחיד ללא רשותו".

במילים פשוטות – אם חוקר פרטי מצלם אדם בתוך הבית שלו, במשרד שלו, או בכל מקום שבו יש לו ציפייה לגיטימית לפרטיות – בלי רשות – הוא עלול לעבור על החוק. גם גישה לא מורשית למידע אישי, או חדירה לחשבון דוא"ל, יכולה להיחשב כעוולה או עבירה.

גם אם הראיה עצמה "מפלילה" או רלוונטית להליך המשפטי – כמו הוכחת בגידה – הדרך שבה היא הושגה עלולה להפוך אותה לבלתי קבילה, כי היא פוגעת בזכות יסוד של בן הזוג שנחקר.

בתי המשפט, במקרה כזה, נדרשים לשקול האם ערך "גילוי האמת" גובר על הפגיעה בזכויות האדם, ובמקרים לא מעטים הם מחליטים שאין הצדקה לפגיעה בפרטיות כה חמורה – ולכן לא יאפשרו להציג את הראיה.

 

בהליכי גירושין, ולעיתים גם בהליכים נלווים כמו מזונות או חלוקת רכוש, נעשה שימוש תכוף בשירותיהם של חוקרים פרטיים לצורך השגת מידע על בן/בת הזוג – לרוב במטרה להוכיח בגידה, העלמת נכסים, או חוסר אמינות.

עם זאת, עולות שאלות מהותיות בדבר קבילותן של הראיות שהושגו בדרך זו, במיוחד כאשר מתקיים חשש לפגיעה בזכויות יסוד – ובראשן הזכות לפרטיות.

 

יישום בהליכי גירושין:

בהליכי גירושין, שאלת קבילות הראיות מחוקר פרטי עולה פעמים רבות בהקשרים הבאים:

סוג הראיה	קבילות  (על פי הפסיקה)	סוג הראיה
לא נחשבת לרוב פגיעה לפי חוק	לרוב קביל	צילום במרחב ציבורי (למשל: קניון, רחוב)
מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(1) לחוק	לרוב לא קביל	צילום בתוך הבית ללא הסכמה
חוק האזנת סתר אינו אוסר על כך	קבילה	הקלטת שיחה ע"י צד לשיחה
האזנה או הקלטה ע"י צד שלישי	לא קבילה	מהווה עבירה לפי חוק האזנת סתר
תלוי בדרך ההשגה – יש לבדוק אם הושגו מידע בניגוד לדין	גבולית	חקירה בדבר תנועות כלכליות של בן זוג

 

לסיכום:

בעת בחינת קבילות ראיה שהושגה באמצעות חוקר פרטי במסגרת הליך גירושין, על בית המשפט לבצע מבחן איזון, בהתחשב ב:

• מידת הפגיעה בפרטיות של הנצפה/מוקלט;
• הדרך בה הושגה הראיה – חוקית או לא;
• תרומת הראיה לגילוי האמת;
• אינטרס ההגנה על הליך הוגן.

באופן עקרוני, בתי המשפט מקפידים להגן על הזכות לפרטיות, אך לא אחת מאפשרים קבלת ראיות שנאספו באופן שנוי במחלוקת – כאשר עולה אינטרס ציבורי מובהק לחשיפת האמת או שהראיה מכרעת לצורך הכרעה בתיק.