הייתי אז ילד קטן בן 7, כשנודע לי שאבי אינו אבי האמיתי, אלא אבי החורג. ואחיי הם רק אחיי למחצה.
אמא סיפרה לי זאת ביום הולדתי, כשמלאו לי 7 שנים. ביום בו הייתי אמור לשמוח, להנות, לקבל את כל תשומת הלב ממשפחתי, אך בין רגע יום ההולדת הפך ליום עצוב ביותר.
לא רציתי להשתתף בחגיגה, הסתגרתי בחדרי והרגשתי זר בביתי.
כעסתי על אימי שבכלל סיפרה לי, ותהיתי אם לא היה עדיף להמשיך לגדול בידיעה שאבי החורג הוא אבי האמיתי ולא לדעת בכלל מהאמת.
כך עברו להם ימים, חודשים והרגשתי שמילד בן 7, נהפכתי להיות אדם בוגר בגוף של ילד.
ניסיתי לדמיין מי זה אבא שלי? איך הוא נראה? מה הוא אוהב לעשות? האם אני דומה לו?
ויותר מכל הטרידה אותי המחשבה- למה הוא לא חלק מחיי?
בערבים השקטים, ניסיתי לדבר עם אמא, שתספר לי למה אבא עזב אותי, למה הוא לא בקשר איתי. ואמא רק אמרה: "תבין כשתגדל". שנאתי את התשובות האלו של המבוגרים, אבל אמא היתה נוהגת לענות לי כך שוב ושוב.
פעם אחת כשניסיתי ללחוץ עליה, היא אמרה: "חייתי חיים אומללים, לא היה מגיע לו לגדל אותך". והוסיפה: "תנסה לשכוח ממנו. לא יעזור לך להתעסק עם זה"
ואני, איך יכולתי לשכוח מזה?! הרגשתי שכל עולמי התערער, הרגשתי שאני עלה נידף ברוח, בלי גזע, בלי שורשים.
ככל שעברו הימים, התחדדה לי ההבנה שלא יכול להיות שאבא שלי אדם כל כך רע, שרק גרם לאמא סבל. ובטח יש עוד חלקים בפאזל שאני לא יכול להשלים כדי לראות את התמונה המלאה.
אני זוכר את עצמי מדמיין את אבא דופק בדלת ומבקש לראות אותי, או מתקשר בטלפון ומבקש לדבר איתי, אבל אלו היו דמיונות, רצונות שאף פעם לא התממשו…
וכך הגיע יום הולדת 8, ויום הולדת 9. ובכל יום הולדת נזכרתי באותו יום הולדת 7 ששינה אותי ואת חיי. וכל שנה ביום הולדתי היתה בי תקווה שאולי השנה זה יהיה שונה, יחד עם אבא האמיתי שלי, אולי אמא תספר לי הפעם בשורה טובה, אולי אקבל אות חיים מאבא.
אבל זה לא קרה.
אני זוכר את עצמי כילד חוגג ימי הולדת עצובים, מעדיף בכלל לדלג על היום הזה.
וכך עברו השנים ואני זוכר את עצמי נער בן 17, מקבל ביום בהיר את הידיעה מאמא, שאבא שלי האמיתי נפטר, שהוא היה אלכוהוליסט, ומכור לסמים קשים וכנראה מת ממנת יתר.
קפאתי על מקומי, הייתי אדיש לרגשות שהתחוללו בתוכי, רק דבר אחד ידעתי היטב: התקווה הקטנה שהיתה בתוכי כל הזמן, שאולי עוד אזכה לפגוש את אבא, נמוגה באותו הרגע.
זוהי חווית ילדותי ומה שעיצב אותי למי שאני היום. ידעתי שיבוא היום בו אקים בית בעצמי ואגדל משפחה. אעניק לילדי את כל מה שנחסך ממני בקשר שלא היה לי עם אבא.
אבל היום, אני בן 33, אבא לרועי בן השנתיים. שמרגע שהגיח לאוויר העולם, מילא את כל ליבי באושר צרוף. אבל לצערי רועי כבר לא חלק מחיי,
אימו- שהייתה אהבת נעוריי. ביום אחד, ללא התרעה מוקדמת עזבה את ביתנו יחד עם רועי הקטן, בעוד אני שוהה במשרד בו עבדתי יום יום על מנת לפרנס את משפחתי בכבוד.
היא עלתה על מטוס בדרכה ללונדון, עיר מולדתה יחד עם בני הקטן. בעוד היא משאירה לי מכתב:
"אל תנסה ליצור איתנו קשר. אתה כבר לא חלק מחיינו.
ואם תנסה, אמרר את חייך ואגרום לרועי לשנוא אותך."
עולמי קרס באחת…
אני מנסה לאסוף את השברים, ולמצוא את הכוחות להתמודד.
אך דבר אחד אני יודע, שאני אלחם בשביל רועי שלי עד הסוף!
אלחם בשביל להיות עימו בקשר ולהיות עבורו הגזע והשורשים, שלי היו כל כך חסרים.
גם אם זה יהיה כרוך בכאב ומסע ארוך, אני אהיה שם ולא ארפה.
זהו סיפור על לקוח שמתמודד יום יום עם הקרע והנתק מבנו.
אך בחכמה ובצעדים מדודים אנו צועדים עימו לעבר הסוף הטוב.
כל אחד זקוק לקרקע יציבה, לאדמה ושורשים,
ואנו, נעשה הכל כדי שרועי הקטן יהיה מחובר עמוק לשורשיו ושדמות אביו תהיה נוכחת בחייו.
