בסוגיית חלוקת רכוש בין בני זוג, כאשר מדובר בבני זוג שנישאו לאחר שנת 1974, יחול המנגנון המוסדר בחוק יחסי ממון.
ההסדר הקבוע לחלוקת רכוש בין בני זוג בסיום הנישואין, הוא ההסדר הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. סעיף זה קובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג", ובהמשך הסעיף נמנים החריגים שלא יכללו בהסדר זה. כמו למשל, נכסים שבן הזוג קיבל במתנה או ירושה.
ואכן עם פקיעת הנישואין, הנכסים שבני הזוג צברו במשותף, מתחלקים שווה בשווה ביניהם.
בשורה של כמה פסקי דין, בית המשפט שינה מין ההסדר הקבוע ופסק כי החלוקה בין בני הזוג לא תהיה בחלקים שווים, אלא ביחסים אחרים, בהסתמך על ס' 8 לחוק זה. המאפשר לבית המשפט לפסוק בניגוד לברירת המחדל של חלוקה שווה בין בני הזוג, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם בית המשפט סבור שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
נסיבות מיוחדות, אינן רשימה סגורה ובחלוף הזמן הן הותאמו למצבי המשפחה המשתנים והמתחדשים. כך למשל, במקרה שבעל קיימים מערכות יחסים עם כמה נשים במקביל לאישה אליה היה נשוי, נפסק כי משום שבני הזוג מנהלים מערכת לא שוויונית, בשונה מהמצב הרגיל בהם בני הזוג אמורים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, לכן הרכוש אף הוא לא יחולק בצורה שווה, אלא בהתאם לרמת המאמץ. ולכן נפסק לבעל הפחתה מהרכוש מתחת ל50% מהרכוש בעוד האישה קיבלה יותר מ 50% מהרכוש. מצב זה מכונה: "שיתופיות מוחלשת". שהרי צד אחד שותף, אך בצורה חלשה יותר ממה שהיה אמור להיות בין בני זוג הגונים. נסיבות נוספות בהם נפסק חלוקה לא שווה היתה למשל במקרה בו היתה אלימות מתמשכת של אחד מבני הזוג או הברחת נכסים.
השימוש בחריג זה, של חלוקה שאינה שווה, בא לאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים במקרים בהם החלוקה השווה תקפח את אחד הצדדים. ועל כן נעדיף שוויונית מהותית בחלוקה על פני חלוקה שווה. אך בית המשפט מזהיר כי השימוש בחריג יעשה בזהירות רבה ובהתאם לנסיבות כל מקרה. ברור לכל, כי אפשרות זו של חלוקה לא שוויונית בהסתמך על שיתופיות מוחלשת, מותירה שיקול דעת רב לבית המשפט.
