חלוקת רכוש

זהו כלל משפטי המופיע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. על פיו, אלא אם קבעו אחרת בהסכם ממון, בעת גירושין, יחולק הרכוש המשותף בין בני הזוג באופן שווה.

כל הרכוש המשותף באשר הוא, קרי, כל נכס שנצבר לאחר שבני הזוג נישאו, לרבות זכויות סוציאליות של בני הזוג, דירת המגורים, חשבון העו"ש וכספי חסכונות, נכסי המטלטלין, המכוניות שבבעלות בני הזוג, נכסי קריירה ומוניטין ועוד.  

יש לבצע פירוק שיתוף במקרקעין, על ידי מכירת הנכס לצד שלישי, או העברת הבעלות בדירה לאחד מבני הזוג. ישנה גם אפשרות של חלוקה בעין, אך לרוב היא איננה כלכלית או אפשרית מבחינה תכנונית.

כן. פנסיה מהווה חלק מהזכויות הסוציאליות של בני הזוג ולכן היא תיכלל בחלוקת הרכוש. נציין כי היות שלרוב, בני זוג מתגרשים לפני גיל הפרישה, הרי שמדובר בנכס שמועד מימושו הוא עתידי. לכן, אופן חישוב הפנסיה לצורך חלוקתה בין הצדדים היא עניין מורכב יותר אשר יוצר לעיתים קרובות מחלוקת בין הצדדים.

חזקת השיתוף הופכת נכס אישי, שנרכש לפני הנישואין, לנכס משותף אשר ייכלל בחלוקת הנכסים בין בני הזוג. על מנת למנוע מצב שכזה, יש לערוך הסכם ממון, המתייחס באופן מפורש לנכסים אישיים וקובע כי בעת פרידה, הם יוותרו בבעלות בלעדית של הצד שרכש אותם.

הסכם זה מתנה על הסדר איזון המשאבים. פירוש הדבר הוא כי בעת גירושין, חלוקת הרכוש בין הצדדים תיעשה על פי הקבוע בהסכם ולא על פי ההסדר שבחוק. בדרך כלל, קיומו של הסכם ממון מפשט מאוד את הפן הכלכלי של הגירושין ומונע את היווצרותו של מאבק משפטי ביניהם על הרקע הזה.  

אלו מונחים המייצגים את רמת ופוטנציאל השתכרותו של אדם. הם ייכללו בחלוקת הרכוש בין בני הזוג ויובילו למתן פיצוי לאחד מהצדדים, במקרה של פערי השתכרות משמעותיים. זאת כאשר אלו נובעים מוויתור של אותו צד, אשר נשאר בבית לגדל את הילדים וכך אפשר לבן הזוג האחר להתפתח ולהגדיל את כושר השתכרותו.